החלטה בתיק ת"א 40928-05-11

1.         לפניי בקשת הנתבעת לצירוף ראיה נוספת לתצהירה- פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בקריית שמונה ב-ת.מ.ש 1800/08 שניתן ביום 7.10.12 ע"י כב' השופט א' קימלמן (להלן: " פסק הדין"). המדובר בפסק דין שניתן במסגרת תביעה שהתנהלה בין הנתבעת לצד ג' שהיה בעלה. במסגרת פסק הדין נקבע כי ההלוואה נשוא התביעה דנן,ניטלה מהתובע ע"י צד ג' וכספיה לא נכנסו לקופת המשפחה של התובעת וצד ג', אלא הינה חוב אישי של צד ג'.

2.         לטענת הנתבעת פסק הדין התקבל אצלה ביום 14.10.12 וזאת לאחר שכבר הגישה ראיותיה בהליך דנן. הנתבעת הפנתה לבקשת צד ג' מיום 25.10.12 לצירוף תצהירים שלו ושל הנתבעת בהליך נשוא פסק הדין, תוך שצד ג' נמנע מציון העובדה כי כבר ניתן פסק דין בתובענה.

הנתבעת הפנתה לקביעות בית המשפט במסגרת פסק הדין ולפיהן ההלוואה ניטלה ע"י צד ג' בלבד. עוד הוסיפה הנתבעת כי  מפסק הדין עולה שהתובע הסתיר את העובדה שקיים מסמך נוטריוני שחתום ע"י צד ג' בלבד. 

3.         התובע התנגד לבקשה וטען כי נודע לו על המסמך הנוטריוני רק עם קבלת העתק מתצהירי עדות ראשית של צד ג' וכי המסמך אף מחזק את טענותיו. התובע התנגד לצירוף פסק הדין מן הטעם שניתן במסגרת היחסים בין הנתבעת לצד ג',כשהתובע לא היה צד לאותם הליכים.

4.         גם צד ג' התנגד לצירוף פסק הדין. נוסף על הטעמים שציין התובע בתגובתו ,הוסיף צד ג' כי לגישתו, שגה בית משפט לענייני משפחה בהתייחסותו להלוואה ועל כן בכוונתו לערער על פסק הדין. צד ג' טען כי משפסק הדין אינו חלוט, אין להתיר צירופו.

 דיון

5.         הכלל הוא כי על בעל דין להביא את כל ראיותיו כמקשה אחת. ראו דברי כב' השופט א' ריבלין ברע"א 2137/02 אליהו ממן נ' פז חברת נפט בע"מ (טרם פורסם), בהחלטתו מיום 30.7.02 כדלקמן :

" הכלל לענין הגשתן של ראיות לבין המשפט הוא, כי בעל דין צריך להגישן ב'חבילה אחת'"

בכדי לסטות מן הכלל הנ"ל, על בית המשפט להתחשב באופי הראייה שמבוקש לצרפה, השלב בו מוגשת הבקשה -ככל שההליך נמצא בשלב מוקדם- כך יטה בית המשפט להיעתר לצירופה, וכלשון בית המשפט:  

" בשאלת הגשתן של ראיות נוספות, יתחשב בית המשפט, בין היתר, באופי הראיה הנוספת, האם היא "פשוטה"; מהו השלב אליו הגיע המשפט; ככל שהמשפט מצוי בשלב מתקדם יותר כן יטה בית המשפט שלא לקבל את הראיה; יש לבחון גם האם הצד המבקש את הבאת הראיה הנוספת ידע או היה עליו לדעת על קיומה של ראיה זו בשלב מוקדם יותר"

6.         לעניין מועד הגשת הבקשה, שוכנעתי כי אין המדובר במחדל של הנתבעת. הנתבעת לא ידעה ולא היה עליה לדעת על קיומה של ראיה זו בשלב מוקדם יותר. פסק הדין ניתן ביום 7.10.12,כשתצהירי הנתבעת הוגשו עוד חודש קודם לכן.

            במקרה דנן,טרם נשמעו ראיות בתיק והתרת צירוף פסק הדין לא תעכב את בירור התביעה. המדובר בראיה  "פשוטה",שאינה מצריכה הארכת הדיון ,או סירבולו. בנסיבות אלו יש להעדיף מתן אפשרות לנתבעת להציג את מלוא ראיותיה,על פני עמידה דווקאנית על המועד שנקבע להגשת תצהירים.

בפסיקה ובספרות המשפטית נקבע כי בית המשפט עשוי להיעתר לבקשה להגשת ראיה נוספת אפילו  בשלב הערעור, ואפילו אם אי הגשתה במועד נבעה ממחדלו של בעל הדין (ראו בספרו של השופט א' גורן " סוגיות בסדר דין אזרחי" מהדורה שמינית, בעמ' 617-616) . קל וחומר במקום שבו אי הגשת הראייה לא נבעה ממחדלו של בעל דין,כשטרם נשמעו ראיות וכשאין המדובר בראיה מורכבת.

7.         גם בטענת התובע וצד ג' כי פסק הדין ניתן בהליך שהתקיים בין  הנתבעת לצד ג' בלבד,אין כדי להצדיק דחיית הבקשה:

כוחו הראייתי של פסק דין בהליך אחר יכול לקום בשני מקרים:

א. על פי דוקטרינת "מעשה בית דין"- היינו השתק עילה או  השתק פלוגתא על פיו אם בהליך קודם ניטשה מחלוקת בשאלה עובדתית מסוימת, שהייתה חיונית לתוצאה הסופית, והיא הוכרעה שם בפירוש או מכללא, כי אז יהיו אותם בעלי הדין וחליפיהם מושתקים מלהתדיין לגביה מחדש במשפט השני, על אף שאין זהות בין העילות.

ב. כאשר לפסק הדין מעמד של "ראיה", כך שניתן יהיה להוכיח באמצעות הגשתו את הממצאים והמסקנות שהובאו להכרעה באותו הליך נוסף. בזה האחרון מקובל כי בכדי להעניק לפסק דין מעמד של "ראיה" יש צורך בהוראת חיקוק מפורשת, לדוגמא, סעיפים 42א-42ה לפקודת הראיות.

וראה בעניין זה בספרו של י' קדמי בספרו "על הראיות", חלק שלישי, הדין בראי הפסיקה מהדורה משולבת ומעודכנת תשס"ד-2003, עמ' 1377: "כוחו הראייתי של פסק דין לגבי משפטים אחרים, יכול שיהא נעוץ באחד משניים אלה: ראשית- בתורת "מעשה בית דין", לפיה יש לשים גבול להתדיינות ולהשלים עם ממצאים ומסקנות שנקבעים בפסק דין סופי (לאו דווקא "חלוט"); ושנית- בהענקת מעמד של ראיה לפסק הדין, באופן שניתן להוכיח על ידי הגשתו את הממצאים והמסקנות שהביאו להכרעה המוצגת על-ידו". הכלל הוא, אפוא, כי "ממצאים עובדתיים שנקבעו במשפט אחד אינם קבילים בתור שכאלה במשפט אחר"; אלא- על-פי הוראת חוק מיוחדת או מכוח הכלל בדבר "השתק פלוגתא"

8.         במקרה דנן,אמנם אין הוראת חיקוק מפורשת המתירה קבלת פסק הדין לעניין הממצאים והמסקנות במעמד של "ראיה". יחד עם זאת,אין למנוע מהנתבעת להסתמך על פסק הדין לעניין השתק פלוגתא,לכל הפחות, ביחס להודעת צד ג' ,כשביחס לתובע יהיה צורך לבחון טענותיה, ככל שייטענו בעניין.